להרשמה נא לפנות לסימה : 02-6230360 או במייל  sima@kiah.org.il

יהודה מימרן, מנכ”ל כל ישראל חברים

יציאת מצרים מסמלת את השחרור של עם ישראל ממשעבדיו, את יציאתו מעבדות לחירות. רעיון החירות אינו נותר רק כסמל וכזיכרון היסטורי, אלא כציווי תמידי. עם שחווה על בשרו את נוראות השעבוד מצווה לפעול כנגד כל דיכוי ושלילה של חירות, של כל אדם באשר הוא.

המציאות שבה חיו בני ישראל עשרות רבות של שנים הייתה של חוסר שליטה מוחלט ואי ודאות בכל מציאות חייהם. עבודה קשה בחומר ובלבנים, גזרות ועונשים, רמיסת כבודם ואנושיותם, הם חלק ממנגנון הדיכוי. על רקע זה, קשה מאוד להבין, את העָצמה הנפשית של המיילדות העבריות. כיצד במציאות זו של דיכוי טוטלי, פיזי ונפשי, מתמשך, הן מצאו את העוז להתנגד לציווי כה ברור, שהתורה מדגישה כי ניתן ישירות על ידי מלך מצרים: “ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה.  וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה”

תוספת המילים, “אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה”  מרמזות על גורם ראשון לעָצמה זו: הן יודעות את שמן. יש להן זהות שלא נמחקה. הן יודעות מי הן ומה תפקידן – ‘מיילדות עבריות’ . תפקידן לסייע ביצירת חיים, לא במניעתם.

רמז נוסף: “ותיראנה המיילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים”. כאשר אתה ירא את האלוקים אינך עושה את אשר אומר לך מלך מצרים. ההחלטה בידי האדם: האם הוא נכנע לאדם בשר ודם, גם אם הוא מלך או שליט רב עָצמה או שומר על זהותו ומצפונו ועל האלוהים שבו.

יראתן את האלוקים היא אשר נתנה להם את הכוח והעוז להמרות את פי פרעה ולהחיות את הילדים. כאשר יש לאדם אלוקים בפנים, כאשר יש לו עוגן זהותי ומצפוני חזק וברור שהוא מחויב לו, קשה יותר לבטלו או למוחקו: “ותחיינה את הילדים, תנא לא דיין שלא המיתו אותן אלא שהיו מספקות להם מים ומזון”  (סוטה, יא). לא רק שנמנעו מלהרוג את הילדים, אלא שבאופן אקטיבי דאגו להאכיל ולהשקות אותם. חז”ל  מספרים לנו שהן למדו זאת מאברהם אבינו:
” …עתה ידעתי כי ירא אלוקים וגו’ אמרו אברהם אבינו… פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ושבים בני אדם ערלים ואנו לא דיינו שאין לנו להאכילן אלא להרוג אותן? אנו נחייה אותן (שמות רבא פא’-כ) החינוך שאותו קיבלו, דמויות המופת שחיות בהן, מניעים אותן להחיות את הילדים.

חשיבות החינוך לאהבת האדם באשר הוא, לשמירה על  כבודו של הזולת – על גופו, רגשותיו ורכושו – מתחדדת לאור הסכנה של הדיכוי. רעיון החירות קשור באופן הדוק לכבוד האדם. אנו מצווים לזכור זאת, לחנך ולפעול לכך.

אורית שולמן, מנהלת פיתוח משאבים ושותפויות

עם בוא האביב ואתו תחושת התחדשות שוב קוראים לנו המקורות לבדוק, ללמוד ולעמוד על ‘שלנו’ – כל ישראל חברים – להוקיר ולשמר את שותפינו.

ערב יציאת מצרים אנחנו קוראים את הציווי בספר שמות “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”, לקיים את חודש ניסן כראש החודשים של השנה,  ועם זאת כידוע תפס ראש חודש תשרי את מקומו.

רבות אפשר לדבר על הסיבות ההיסטוריות המעניינות לכך, אבל אם ניקח את  השאלה לבית המדרש שלנו וננסה לחלץ כיווני מחשבה מתוך כותלי ביתנו  נוכל “לחזור” למקורות …

תשרי מסמל עבודה פנימית אישית. כל אחד ואחת מצווה לעמוד נוכח חשבון הנפש הפרטי שלו דרך חגי תשרי. זו עבודה עצומה וחשובה המאירה אותנו בעולם הפנימי, האינדיווידואלי שלנו. לעומתו, ניסן מבקש תפיסה ומחשבה של שותפות. יציאת מצרים היא חוויה מכוננת שלנו כעם, אשר מביאה לידי ביטוי ניסיון משותף להבין לסבלם של אחינו ואחיותינו, ובעיקר להחזיק ידיים במשותף כדי לקיים עולם חדש של צדק חברתי.

כמובן שיש לשלב בין שני העולמות, אך תחושת השותפות, ולא העזרה הפילנטרופית הרגילה, היא מוקד העניין בחודש ניסן…

‘כל ישראל חברים’ כארגון חינוכי חברתי המקדם מצוינות חברתית וחינוך יהודי חברתי הרחיב בשנים האחרונות באופן משמעותי את הפעילות, עם פתיחתן של תכניות חדשות מחד והרחבתן המשמעותית של תכניות קיימות מאידך. הרחבה זו מתאפשרת הודות לשותפים, לחזון ולדרך, ומניעה לגיוס מתמיד של שותפים אשר יחזיקו ידיים במשותף, יצעדו עמנו לאורך זמן ויסייעו לנו להתמודד עם האתגרים לאורך הדרך.

אנו אסירי תודה לשותפינו הרבים – אלה המלווים אותנו כבר שנים ארוכות, ואלה החדשים, שאנו עוד לומדים להכירם, והם – אותנו. אנו מקווים כי האביב המלבלב יביא עִמו ניצני שותפות וידידים חדשים.

דנה שמסיאן, מנהלת תכנית תדרשי ב’ממזרח שמש’

בגיל 16 החלטתי לבחור צד. חזרתי בתשובה כי בער בי הרצון ללמוד יהדות. אחרי התיכון הלכתי ללמוד במדרשה ושם לימדו אותי פסיקת הלכה שאינה מחוברת למסורת המזרחית. הרגשתי מנוכרת לערכים שעליהם גדלתי בבית מסורתי להורים שעלו מאיראן. בבית ידענו את התפילות הבסיסיות, עשינו תמיד קידוש בשבת, ועם זאת היינו נוסעים בשבת לבית הכנסת. בבית הספר החילוני שבו למדתי דאגו להעביר את האידאולוגיה שהעולם היהודי מתחלק לדתיים מול חילונים. לא דיברו אתנו על העולם המסורתי, למרות שרוב התלמידים הגיעו משם. באיזשהו שלב אמרתי שזה לא מסתדר לי: לא להדליק אש בשבת, ועם זאת לנסוע בשבת. ההורים ניסו להסביר לי שחשוב לנסוע לארוחת שבת אצל סבא וסבתא כדי לשמור על התא המשפחתי המגובש סביב המסורת.

בשנת השירות הלאומי שעשיתי בבת ים רציתי להעביר פעילויות לילדים, אולם קיבלתי רק מערכי לימוד שעסקו בארץ ישראל. נחשפתי למערכת חינוך חלשה שנמצאת בפער תקציבי אדיר לעומת מערכת החינוך במקום שבו גדלתי, ולילדים שחיים בעוני וסובלים מהדרה חברתית – ועלי מוטל ללמד אותם על ארץ ישראל. רוב הילדים היו מזרחים וחיו בעולם מסורתי עשיר וחזק, אבל לא מוערך מספיק. רציתי לתת להם תכנים שלנו. כך הגעתי ל’ממזרח שמש’, בית מדרש שמקפיד על מסורת של אחריות חברתית ועוסק בסוגיות של צדק חברתי בהשראת המסורת של יהדות המזרח.

הסיפור האישי שלי מבטא יחס דינמי למסורת, אהבה רבה בצד חרדה מאובדנה, והוא מתמודד עם הדיכוטומיה ההולכת וגדלה בין דתיות לחילוניות בחברה הישראלית. סיפורי דומה לזה של הרבה מזרחים בישראל, ובמיוחד לסיפורן של נשים מזרחיות אל מול ההקצנה הדתית והשיח אודות הדרת נשים.

השיח הזה מפצל את החברה הישראלית. החילונים מאשימים את הדתיים ואת החרדים בהדרת נשים ומתעלמים מאפליית נשים שקיימת גם אצלם, ומצד שני הדתיים והחרדים תופסים כל ביקורת כלפיהם כפוסלת את הדת כולה ומסתגרים בדלת אמות של הלכה, מחמירים ומתחפרים בהקפדה קיצונית.

המסורת של יהדות המזרח יכולה לפעול נגד הדרה בצורה מורכבת וכוללת. השאלות המרכזיות בסוגיה זו הן: כיצד מטפלים בהדרה ממקום של יחסי קרבה אוהבים? ואיך אפשר לתקן את המצב תוך פירוק השיח, אך מבלי לפרק את האנשים/הקהילה והמשפחה?

פסיקת ההלכה הספרדית מורכבת ויצירתית, ובשל כך נותנת מענה לתופעות הזמן והמודרנה.  הפוסק הספרדי שם לנגד עיניו את הדין – את ההלכה הכתובה, אבל גם את השכל הישר. הוא פוסק מתוך אחריות חברתית כלפי הקהילה שלו, מבין את התהליכים שעוברים עליה ואת יחסי הכוח שבה. הגישה שלו היא שכולם בפנים. הוא מביא בחשבון שיש בקהילה גם חילונים ומסורתיים והוא פוסק גם למענם כדי שלא יודרו מהציבור.

בהשלמה לפסיקת ההלכה הספרדית עוברת המסורת גם בבית. לכן כאשר מתייחסים לסבתות שלנו כאילו הן ורק הן היו כנועות לפטריארכיה מוחלטת, עושים עוול ליחסים המורכבים בין גברים לנשים בקהילות מזרחיות. פמיניזם במובן הזה יכול להיות מדכא ומשתק גם לגברים וגם לנשים. חוסר ההיכרות וההבנה של קודים תרבותיים ואף מידה של התנשאות שיש לחברה המערבית הליברלית ביחס לתרבויות שונות ממנה עלולים להוביל לתהליכים מפרקים ולא מתקנים.

פרויקט ‘תדרשי לשם שינוי’, הקורם עור וגידים בימים אלה ב’ממזרח שמש’, בשיתוף עם  ‘שתיל’, טומן בחובו תקווה נדירה, קבוצה של כ-15 נשים מתחומי עשייה ולימוד שונים – אקדמיה, חינוך, תרבות, פעילות חברתית, לימוד תורה ועוד, המחוברות לזהות המסורתית שלהן במובן הרחב שלה – תלמד בהנחייתי ובהנחיית ענת יונה מ’שתיל’ מקורות יהודיים בדגש על עולמות הידע והמסורת של קהילות המזרח כדי ליצור שינוי במקומן של נשים במרחב הציבורי, לרבות זה הדתי.

סמינר למחנכים יהודים באירופה להוראת החגים בלמידה בית מדרשית

חיה פז, מנהלת מדור פיתוח במורשה

איך אומרים ‘חברותא’ בצרפתית? באיטלקית? בהונגרית? בפלמית?

איך משוחחים ביניהם עשרים יהודים דוברי שפות שונות?

מסתבר שהשפה היהודית המשותפת היא עברית! אחדים בעברית של בית הכנסת, אחרים בעברית ישראלית, אחדים רק שומעים ולאלה שבכל זאת צריכים תרגום יש הרבה מתנדבים.

‘חברותא’ היא הגרעין של הלימוד הבית מדרשי, היא יוצרת דיאלוג, לימוד בין שווים, נותנת מקום לכל קול, מחברת בין הלומדים ומאפשרת לימוד תורה חי ומחבר. התרגום של המילה ‘חברותא’ מביא את העושר הצפון במילה הזו בעברית או בעצם בארמית. התרגום פותח את הדיון סביב השאלות המהותיות של הוראת חגים בבתי הספר: מה חשוב יותר – להכיר את הלכות החג או לעסוק בערכים שעולים מתוכו? איך כדאי ללמד – דרך הרצאה פרונטלית של מורה משכיל או בלמידת עמיתים? האם לשים דגש על מקורות יהודיים בעברית, או אולי עדיף לתרגם לשפת האם של הלומדים ולהתמקד בתוכן?

בחוץ יורד גשם מעורב בשלג כבר שלושה שבועות(!) ואנו ישבנו מכונסים במשך שלושה ימים בסמינר מנהלים ומורים מבתי ספר יהודיים באירופה שנערך בפריז. מחנכים מבודפשט, מרומא, מאנטוורפן, מפריז וממרסי, וגם אנחנו, נציגים מ’מורשה-כל ישראל חברים’ בישראל עסקנו בשאלה כיצד לחבר בין החגים במעגל השנה היהודי לבין התלמידים.

הסמינר הוא חלק משיתוף פעולה הולך ומתהדק בין אליאנס העולמי לבין ‘כל ישראל חברים’ במסגרת ה’פרויקט האירופי’ להתחדשות החינוך היהודי באירופה, פרויקט שאותו מובילה אליאנס בבתי הספר של הרשת ובבתי ספר נוספים, המחפשים השתייכות רשתית ודרך חינוכית. את הסמינר ארגן מטה אליאנס ובראשו אילנה סיקוראל, המנהלת הפדגוגית של הרשת, ודבורה סראו, מנהלת בית ספר ‘תחכמוני’ באנטוורפן ומרכזת התכנית. את הסמינר פתחו סם פינטו, יו”ר כל ישראל חברים, וג’ו טולדנו, מנהל אליאנס.

במהלך הסמינר התנסו המחנכים בלמידה ובהוראה בחברותא, כשהם מתלבטים על היתרונות והחסרונות הגלומים בדרך חדשה זו. לא כולם התלהבו כבר בהתחלה, אך כולם היו חדורי מוטיבציה לנסות ולבחון את הדבר.

ההתנסות בלימוד בחברותא והיישום של לימוד זה בכיתה התקיימו דרך הניסיון הרב שנרכש בעבודה של מורשה בפעילות שלו בבתי הספר בארץ. ניסיון זה הבאנו אתנו, גיא גרדי מנהל מורשה חיה פז כהן ממדור תכניות לימודים ברשת ואמירה פרלוב, מנהלת בית הספר בכפר אדומים. גיא ואני העברנו יחידות לימוד שבתי ספר שונים של מורשה מתנסים בהם בהוראת נושא החגים ואמירה סיפרה על ההתנסות של בית ספרה בלמידה בית מדרשית ובעבודה בחינוך יהודי-חברתי בהדרכת ‘מורשה-כל ישראל חברים’. המנהלים גילו עניין רב בנעשה בבתי הספר בישראל וביקשו לבקר ולראות מקרוב. בנוסף, ביקשו המנהלים ליצור קשרים בין מורים ותלמידים בישראל ובתפוצות.

במסגרת הפרויקט נכתבים במורשה שיעורים ללמידה חווייתית לקראת החגים, שיעורים שילמדו בבתי הספר באירופה. השנה, כפיילוט, יש התמקדות בשיעורים לפסח, יום העצמאות ושבועות, ולאחר מישוב התהליך נמשיך לכתוב לכיתות נוספות ולחגים נוספים. בכתיבה ובהכשרת המורים אנו מתבססים על הניסיון שלנו בבתי הספר בישראל. מעניין לגלות, שלמרות המציאות השונה שעִמה מתמודדים בחינוך היהודי בתפוצות, עדיין יש הרבה דילמות משותפות ומקום נרחב ללמידה הדדית.

ההכנות לסמינר חשפו בפנינו עובדה מפתיעה: במערכת החינוך במדינות שונות אין מערך השתלמויות למורים! לעומת זאת, בישראל, קיימת השתלמות למורים ובה המורים מתוגמלים על השתתפותם בהשתלמות. במדינות רבות המורה המשתלם עושה זאת ללא כל גמול. כך שהסמינר היה חידוש למורים גם בעצם קיומו וגם בתכנים שנלמדו בו.

מבקר עד ערב למדנו, אך כשהגשם פסק למספר שעות יצאנו בקור העז לסיור בפריז. פריז היהודית כמובן. יצאנו מאחורי כנסיית הנוטרדם, שם חקוקים ציורים המספרים על חיי יהודי פריז בימי הביניים, המשכנו לרובע היהודי של פריז, בעבר מרכז יהודי פעיל, והיום מרכז שוקק של מסעדות פלאפל ושווארמה, עם תורים ארוכים בכניסה.

אלכס קוסנר, עו”ס הוסטל ירושלים

“עם כל העייפות של לקום בשלוש לפנות בוקר ליום של עבודה קשה, ברגע שאני נכנס לבית המדרש אני שוכח מהכל, שם זה תרפיה אמיתית.

מהמקום שאני בא ממנו, תמיד חשבתי שמה שאני רואה ועושה זה הכי נכון והכי חשוב, ואין לאף אחד מה ללמד אותי. המפגשים של “כל ישראל חברים – ממזרח שמש” גרמו לי להיות פתוח לדיעות אחרות, להקשבה. גרמו לי להעריך מה שאנשים אחרים אומרים. יש לזה חלק מאוד גדול בתהליך שאני עובר היום.

זאת הפעם הראשונה שאני לומד. ופתאום אני מגלה שזה עוזר לי, מנחה אותי לא להיות פזיז בהחלטות ובמעשים, לשמוע ולראות את הדברים מכמה זויות. אני רואה עד כמה מה שהיה ונכתב פעם מתקשר לחיים שלי היום”.

      משה, בוגר ‘הוסטל ירושלים’, משתתף בקבוצת לימוד של ‘כל ישראל חברים – ממזרח שמש ‘.

‘הוסטל ירושלים’, השייך לרשות לשיקום האסיר, מהווה בית עבור אסירים משוחררים שבחרו לשקם את חייהם לאחר שנים ארוכות של שימוש בסמים וניהול אורח חיים עברייני. דיירי ההוסטל עוברים שינוי, במהלכו הם משתתפים בטיפול פרטני וקבוצתי, רוכשים כלים רגשיים והתנהגותיים לניהול שגרת חיים נורמטיבית ונקייה מסמים ומשתלבים בעולם העבודה.

רבים מדיירי ההוסטל מתארים את תהליך השינוי כמסע ארוך של יציאה מחיי עבדות לסם ולחוקי העולם העברייני אל עבר חיים של חופש בחירה, של מודעות כנה ושל חירות פנימית. במפגשי הלימוד ב’כל ישראל חברים – ממזרח שמש’ נסללים שבילים ביציאת מצרים זו.

זו השנה השישית שבה דיירי ‘הוסטל ירושלים’ לומדים בבית המדרש של ‘כל ישראל חברים – ממזרח שמש’. מפגשי הלימוד עוסקים בסוגיות חברתיות וקהילתיות העולות מתוך המקורות, מעוררים עניין רב בקרב המשתתפים ומאפשרים התבוננות והעצמה במישור האישי ובמישור הקבוצתי.

כאסירים משוחררים, הדיירים נתקלים במחסומים רבים המקשים על השתלבותם בחברה, ובראשם הסטיגמה החברתית שעִמה הם מתמודדים. מפגשי הלימוד מאפשרים התבוננות ביקורתית על תהליכים חברתיים הנוגעים לחייהם ועל התמודדותם בעבר ובהווה. הדיירים מציינים את האווירה החמה והמשפחתית המאפיינת מפגשים אלה, ובוגרי ההוסטל שומרים קשר חם עם מנחי ‘כל ישראל חברים – ממזרח שמש’ לאורך שנים.

לאור הצלחת מפגשי הלימוד, בימים אלה נרקמות תכניות להעמקת שיתוף הפעולה בין עמותת ‘כל ישראל חברים – ממזרח שמש’ ל’הוסטל ירושלים’. בהזדמנות זו, אנו רוצים להודות למנחה הקבוצה דרורי יהושע, על הנחיה רגישה, מעמיקה ופותחת עולמות.

�׫U �
8V ȿV ולחינוך. התלמידים ניקו, גזמו, בנו טרסות, הניחו מערכת השקיה, בנו ספסלים מאבן ועץ ושתלו צמחים.

העבודה המשותפת למען שיקום הוואדי השיגה יעדים משמעותיים מאוד בתחומי איכות הסביבה ובתודעה לגבי האחריות לקיומה, אך ההישג המשמעותי ביותר של תכנית זו היא החוויה הייחודית של עבודה משותפת בשלוש שפות: עברית, ערבית ושפת הסימנים.

גילה טטר, מנהלת בית הספר כי”ח לחרשים

תלמידי וצוות בית הספר התכנסו בחצר, שתלו עץ גדול בכניסה,  התחלקו לקבוצות כדי לנקות את החצר ואת הגינה, הכינו קטורת, קישטו את הגדר ודאגו גם לאוכל לציפורים. הכיתה שהצליחה לאסוף כמות הכי גדולה של אשפה זכתה בפרס מן הטבע.

פעולות שנראות בעינינו כל כך פשוטות, ואפילו רגילות, הופכות יום אחד בבית הספר כי”ח לחרשים ליום מיוחד. פעילות זו שהתקיימה בט”ו בשבט היא חלק מתכנית רחבת היקף אשר משיגה יעדים מעבר לחצר ירוקה ומקסימה בכניסה לבית הספר.

לפני כעשר שנים התחלנו בבית הספר לשתף פעולה עם החברה להגנת הטבע. בני שירות לאומי עבדו עם התלמידים ועזרו לנו לפתח את גינת בית הספר. הילדים ניקו את החצר, ניכשו את העשבים ולמדו על הכנת קומפוסט מזבל אורגני. הם שתלו עצים, פרחים, צמחים באדניות ועוד. כשהתחלנו את הפרויקט חשבנו שאנחנו מציעים לתלמידים חוויה ויצירה ומקבלים גינה יפה לבית הספר. לא העלינו בדעתנו לאן יוביל התהליך ולאן נגיע בסופו.

חמש שנים מאוחר יותר החלו שני תהליכים בבית הספר שנראו בהתחלה כאילו אינם קשורים זה בזה:

התחלנו לפתח ביחד עם מדריכה מחוזית את תכנית המדעים בבית הספר כדי שתתאים לתכנית הלימודים בחינוך הרגיל. פיתוח תכנית זו התמקד בחקלאות. מאז הפך בית הספר ל’בית ספר ירוק’, קיבל תעודה והוא ממשיך לפעול בנושא.

פתחנו את האפשרות להגיש את התלמידים שלנו לבגרויות. באותה תקופה בגרויות בחינוך המיוחד היו מחוץ לתחום, ובמיוחד בבתי ספר לילדים עם יותר מלקות אחת. למעלה מתריסר תלמידים עשו אצלנו בגרות במחשבים, בפיסיקה- יחידה אחת, ובמדעי התזונה – יחידה אחת.

הנהלת בית הספר, רכזת המדעים והמדריכה הארצית ראו כי תלמידים רבים נהנים מעבודת הגינה, לומדים אודות הצמחים בה, הטיפול בהם ופיתוח תהליכים של מחזור זבל אורגני והתקבלה החלטה להמשיך ולפתח את לימודי החקלאות בבית הספר. יחד עם מר יוסי יצחקי, מורה ומפקח על החקלאות, נפתחה מגמה של שלוש יחידות בבגרות בחקלאות.

כיום רכזת המדעים מתמחה בלימודי חקלאות, מקבלת הדרכה ומשתלמת. שלוש כיתות לומדות חקלאות לקראת הבחינה בשלוש יחידות לבגרות. הצלחה משמעותית מאוד מבחינת התלמידים שלנו שאפילו יחידה אחת בבגרות מזכה אותם בתעודה של 12 שנות לימוד, תעודה שיכולה להיות כלי עזר משמעותי מאוד בהשתלבות שלהם בעולם התעסוקה.

גינת בית הספר יצרה חיבורים ושיתופי פעולה עם גורמים נוספים מחוץ לבית הספר. בשיתוף עם מתנ”ס יובלים אימצו תלמידים שלנו עם תלמידים מבית הספר ‘הימלפרב’ ובית הספר ‘בויאר’ את ואדי היובל שהיה מוזנח מאוד, שיקמו וטיפחו אותו כך שהפך למקום שמאות אנשים נהנים בו בשעות הפנאי, מוקד לפעילות ירוקה ולחינוך. התלמידים ניקו, גזמו, בנו טרסות, הניחו מערכת השקיה, בנו ספסלים מאבן ועץ ושתלו צמחים.

העבודה המשותפת למען שיקום הוואדי השיגה יעדים משמעותיים מאוד בתחומי איכות הסביבה ובתודעה לגבי האחריות לקיומה, אך ההישג המשמעותי ביותר של תכנית זו היא החוויה הייחודית של עבודה משותפת בשלוש שפות: עברית, ערבית ושפת הסימנים.

אווה לביא, מנהלת קשרי ישראל והתפוצות באליאנס

“קבלת שבת בכותל, אלפי אנשים ששרים, רוקדים, מתפללים. התרגשות גדולה שבה כל אדם דתי או לא, חייל או אזרח, ספרדי או אשכנזי יכול לקחת חלק. לעלות את המצדה ולגלות את הסיפור על אומץ לבם של גברים, נשים וילדים אל מול הרומאים להמשיך במסע ולהגיע לשדרות בחג הפורים, לפגוש תושבים בשדרות ולשמוע על ההתמודדות שלהם עם המלחמה ולהיות אִתם. על ידי נוכחותנו בארץ ישראל, מדינה זו שהיא בנפשנו, בגנים שלנו ובזיכרונות שלנו”.

16 תלמידים ותלמידות מצרפת הגיעו לארץ לחודש של חוויית לימוד מרתקת. מטרת התכנית היא להפגיש באופן בלתי אמצעי תלמידי תיכון יהודים מצרפת עם תלמידים מישראל, על נופה האנושי, התרבותי ההיסטורי והגאוגרפי. הביקור הוא חלק מפרויקט חדשני של אליאנס, כל ישראל חברים, בשיתוף עם קרן מוס, המאפשר לתלמידי תיכון מצרפת ללמוד חודש בישראל ולשלב את הלימודים עם פעילות חברתית, טיולים, לימוד עברית, היסטוריה וציונות.

חלוצי הפרויקט הם כיתה י’ מתיכון אליאנס בניס ושני מורים שלהם. הקבוצה שהתה בישראל במהלך חודש פברואר 2013 יחד עם כיתת לימוד נוספת מפלורידה וכולם התארחו בקמפוס מוס בהוד השרון. קבוצה זו הייתה קבוצת הפיילוט של התכנית ובעקבותיה יגיעו עוד מאות תלמידים מבתי ספר תיכוניים מצרפת לישראל.

המטרה שלנו היא ללמד את התלמידים שבאים מצרפת על החברה הישראלית מתוך מגע ושהות יומיומית, בשילוב לימודי היסטוריה וגאוגרפיה של ישראל, תוך ביקור ברחבי הארץ, בצפת ובטבריה ובירושלים בעיר דוד וביד ושם, כשבכל מקום מתלווה לתלמידים מורה דרך. יחולקו להם ספרי תנ”ך, שישמשו אותם בסיורים. במקביל, הפגשנו את תלמידי הכיתה מניס עם תלמידים בני גילם מכיתה י’ בבית הספר ‘רנה קאסן’ בירושלים וכך נוצרו חברויות. התלמידים “שפשפו” את העברית ואת הצרפתית שלהם ועתה נבדקת אפשרות לביקור גומלין בצרפת.

במסגרת הביקור בארץ למדו התלמידים על מורכבותה של החברה הישראלית וכמו כן למדו ציונות, טקסטים מקוריים, ביקרו בהר הרצל ובמוזיאון הרצל ואפילו התנדבו לפעילויות אקטואליות של צדק חברתי, צדקה וסיוע לקשישים באמצעות ‘יד לקשיש’ בירושלים, הכנת משלוחי מנות לפורים וחלוקתן למשפחות נזקקות ועוד. בסופי שבוע התארחו התלמידים מצרפת כל אחד במשפחה צרפתית-ישראלית אחרת.

במהלך הביקור בישראל המשיכו התלמידים ללמוד את תכנית הלימודים שלהם מצרפת, בעיקר במקצועות הליבה כדי שלא ייווצר פער בעת היעדרם מבית ספרם בצרפת. במקביל שיפרו התלמידים את האנגלית ואת העברית שלהם במגעם עם התלמידים האמריקנים, עם הלומדים באולפן לעברית  ועם הצעירים הישראלים.

מיותר לציין שעבור התלמידים מצרפת הייתה זו חוויה עמוקה ומשמעותית שגרמה להם להתרגשות. את תודתם הביעו התלמידים בפני מארגני התכנית ומנכ”ל ‘כל ישראל חברים’, יהודה מימרן, בעת ביקור שערכו במשרדי כי”ח בירושלים. מימרן ציין כי בעקבות הצלחת הביקור והתכנית מתוכננים עתה עוד ביקורים של כיתות תיכון מצרפת בישראל.

תהילה צריקר, סטודנטית במכון כרם

הייתי רוצה להתחיל בציטוט מתוך הנסיך הקטן;

הנסיך הקטן חצה את המדבר, ולא פגש נפש חיה פרט לפרח אחד. “היכן בני האדם?”, שאל הנסיך הקטן בנימוס. “בני אדם? ראיתי אותם לפני כמה שנים. אי אפשר לדעת היכן הם נמצאים. הרוח מעיפה אותם לכל עבר. אין להם שורשים, וזה מקשה עליהם מאד.

כאשר התבקשתי לכתוב על ‘מקווה ישראל ‘מתוך התרשמות אישית במסגרת סיור שערכנו, חשבתי מיד על המצלמה שלי. במהלך הסיור מצאתי את עצמי מצלמת את ‘מקווה ישראל’, אנשים, חברי ללימודים, מורי על מנת”to grasp”  את המקום באופן מלא במובן הפיזי של הביקור, אך גם להנכיח לעצמי את הוויית המקום באמצעות התמונות. ולכן ממקום “תופס” עצמתי את העיניים ולהפתעתי לא ראיתי בראשי את הנופים הירוקים של ‘מקווה ישראל’, אלא שורש ישן ועתיק, שאותו ראיתי במבנה היקב הישן כאשר שוחחנו על ההיסטוריה ארוכת השנים של ‘מקווה’. אני זוכרת זאת כי הוא תפס לי את העין. חשבתי: “במקום כל כך חשוך, לח ואפרורי, איך משהו בכלל יכול לצמוח?” היה זה אחד מן השורשים העמוקים (בין הרבים שנצפו), שחצב את דרכו דרך סלע הכורכר. שורש זה היה יוצא דופן  בכך שהוא הצמיח מתוכו נבט ירוק שהתחיל לצמוח כלפי מעלה. את הקרדיט נתתי בלבי לאדמה ולאנשים שנטעו את העצים העתיקים.

המשכנו את הסיור ונכנסו לבית הכנסת, כשברקע נשמע צלצול בית הספר. פתאום ראיתי תלמידים, כל אחד יצא מן הכיתה האישית שלו לעבר הנוף הפסטורלי העטור בעצי פיקוס. חלק מהם בחרו להיכנס כמונו לבית הכנסת. שם ראיתי לראשונה את החלל המעוטר בציורי תקרה מרהיבים ביופיים, בשילוב עם הנוף הנשקף מבעד לחלון הכחול. ניתן היה לחוש בצבעי השלווה, ההוד וההדר של המקום, שנחווה עבורי כמקום מקלט, רוגע והתכנסות אישית ורוחנית המאפשרים לתלמידים ולצוות להתחבר לשורשים היהודיים שלהם. הנחתי שאת הקרדיט לבית הכנסת המיוחד הזה ראוי לתת לקרל נטר ולמקימי המקום.

במהלך הטיול ברחבי ‘מקווה ישראל’ נחשפתי למרבדים ירוקים, לבניינים עתיקים, לתלמידים שנחו על הדשא עם ספריהם, קיימו שיחות, שיחקו משחקים ושמעתי דיבור בשפה זרה. אמרתי לעצמי: “רגע, אני עדיין באותו בית הספר?” ולהפתעתי לא גיליתי שום חומה או הפרדה בין מכלול התלמידים הלומדים בבית הספר: אלה הם בנים לדיפלומטים, עולים חדשים, תלמידים מן הפריפריה ותלמידים תושבי חולון והסביבה. פה הנחתי שאת הקרדיט ראוי לתת למנהלת ולצוות ההנהלה והלימוד שמצליחים להנחיל ערכים ומקיימים את תפקידם החינוכי.

אך אם תשאלו אותי, תהילה, האם כל זה הותיר בך חותם רב: האווירה ההיסטורית, הנוף הירוק המרהיב ביופיו לנוכח העיר תל אביב האפורה ומלאת בניינים או לחילופין צפייה בתרבות בית הספר שהתחיל את דרכו לפני לא מעט שנים ועדיין עומד על המשמר? תשובתי תהיה לא. אספר לכם שמה שלמעשה הותיר בי חותם עמוק הייתה נערה יפת תואר שהציגה את סיפורה האישי. נראה, שהיא חווה חיים עשירים של לימוד אישי, מוזיקלי ותרבותי-דתי. היא סיפרה על עברה כתלמידה מן המניין בבית הספר הקודם שלה, שבו לא חשה שייכות לבית הספר, לתלמידים ובפרט לצוות המורים שלא הבחין בה. היא בילתה את עיקר זמנה בביתה ונראה שלא היה לה מוצא, עד שאבא של חבר סיפר למשפחה על ‘מקווה ישראל’, שבו היא התחילה ללמוד לפני כשנתיים והיכתה שורשים.

לי נראה שאותה תלמידה מגלמת בתוכה את השאיפות והחזון של המקום שבו היא לומדת ולמעשה היא מקיימת גם את הרצון שלנו כמורים לעתיד למצוא לכל ילד את המקום שבו הוא יכול להתפתח ולפרוח בצורה הטובה ביותר ולהכות שורש כפי שהיא היכתה באותו מקום ששורשיו כה עמוקים בתרבות היהודית- חינוכית.

ניבה קפליוק, מנהלת תכנית ללמוד מחדש

“החלף הילוך!” “תמרור עצור” “א.פ.ר.ת”, הם חלק מן הביטויים הנזרקים לחלל האוויר בימי שני מדי שבוע בסדנאות העוסקות, באופן מפתיע, לא בנושא תעבורה אלא בהדרכת הורים לילדים עם לקויות למידה, קשב וריכוז.

הסדנאות הניתנות במסגרת התכנית ‘ללמוד מחדש’ פונות לקהל הורים של ילדים עם לקויות למידה, קשב וריכוז הלומדים בחטיבות ביניים בבתי ספר ברחבי הארץ ואשר נבחרו לקחת חלק בתכנית.

“אנו יודעים כי מרכיב חשוב בהתקדמות הילדים בבית הספר ובכלל הוא התייחסות ההורים אליהם. הרבה פעמים ילדים עם לקות קשב וריכוז או בעיית התארגנות  נחווים על ידי הוריהם כסרבנים וכמרדנים, פרשנות הגורמת לתחושת אכזבה ותסכול של ההורה כלפי ילדו ומשפיעה ישירות על בניית הדימוי העצמי של הילד ומכאן על התפקוד שלו בכל תחום ולהמשך חייו. בסדנה אנו מנסים לעזור להורים לפרש אחרת את התנהגותו של הילד ולהגיב בהתאם”, כך אומרת נעמי ארבל, מנחת סדנאות ההורים בתכנית.

“החוויה של סדנה כזו מאוד עוצמתית עבורנו”, מעידה אמו של אסף*, תלמיד המשתתף בתכנית. “כשנכנסים אלינו באמצע המפגש אפשר לשמוע המולה גדולה כאשר אנו דנים בסוגיה ומתייעצים בינינו איזה פתרון נכון לה, או שקט גדול בשעה שהורה משתף את הקבוצה ברגשותיו ובכאבו שנובעים מיחסיו עם ילדו. אי אפשר לתאר כמה השיתוף הזה עוזר לנו. אנו לא היחידים שחווים קושי ותסכול, לא היחידים שטועים, ועכשיו אנו מבינים שיש בידינו עדיין זמן לתקן טעויות”.

אמה של תמר חוברת אליה: “אני מרגישה שמאוד נתרמתי. לא רק שלמדתי להבין ולהכיר את בתי ברמה אחרת לגמרי, אלא גם יחסיי עם בעלי השתפרו. שנינו הגענו לסדנה עם דעות שונות וגישות הפוכות. השונוּת בלבלה את הילדה וגרמה לכעסים. מנחת הסדנה ממש גישרה בינינו. לימדה אותנו להבין שהבסיס שלנו דומה ושבהידברות בינינו נוכל להתייחס אל הילדה בצורה אחידה ועקבית. הכול הפך להיות יותר רגוע בבית מאז.”

אביה של ספיר מסכים ומוסיף: “הבנתי מה הילדה שלי עוברת יום יום בבית ובבית הספר. מצד אחד כאב לי עליה, מצד שני הבנתי שאם נשנה גישה כלפיה אפשר לשפר את מצב העניינים עבורה, כך שהיא תוכל להסתגל למסגרות טוב יותר. בסדנה דנו הרבה בהסתגלות ילדינו לעולם, שיוכלו להתמודד לא רק בבית הספר, אלא גם בעתיד, במסגרות עבודה ובצבא”.

הרבה הורים ציינו כי במסגרת הסדנה למדו הרבה על עצמם – ועל לקותם… לא מפתיע, מכיוון שאנו יודעים כי הלקות עוברת בתורשה.

אחד האבות העיד: “תמיד ידעתי שיש לי ADHD, רק שאז קראו לי ילד עם ‘קוצים בטוסיק’.  לי לא היה מזל כמו לבני. לא הבינו אותי, לא עזרו לי להתמודד. היה לי מרתק ללמוד בסדנה על הגורמים להתנהלותי. למדתי גם למה הבן שלי הוא לא מה שרציתי, אבל שהוא טוב מספיק ואף יותר מזה. רק שלשום בני ירד למטה עם אופניו, נפל ועיקם אותם. הוא עלה למעלה, התחיל לצרוח ולשבור דברים. התגובה הראשונה שלי הייתה להתעצבן, אבל אז נזכרתי ב’תמרור העצור’ שהמנחה תמיד מדברת עליו, ועל מודל “א.פ.ר.ת” (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה). אם פעם הייתי מפרש את התנהגות בני כאלימה וכחצופה, הפעם פירשתי אותה כביטוי לא מוצלח לעצב ולתסכול. זה אפשר לי תגובה שונה: במקום לצעוק, תפסתי וחיבקתי אותו חזק חזק. באותו רגע זה היה כאילו מישהו שפך עליו דלי מים קרים. הוא הפסיק את ההשתוללות והתחיל לבכות. כמובן שאחר כך קיימנו שיחה על האירוע”.

אמא של אסנת מספרת אף היא שהסדנה שינתה התייחסותה:”פעם הייתי מתעצבנת על השליליים שאסנת הביאה. היום אני מבינה שהיא לא אשמה, שצריך לעזור לה. לפני מבחן גדול אני עוזרת לה לחלק את החומר למנות קטנות ולתכנן את הזמן. הסדנה ממש עזרה לי ביחסים אִתה.”

כל ההורים הסכימו כי אין לסדנה תחליף: “היום ניתן למצוא הרבה חומר על לקויות למידה באינטרנט, אבל מה בעצם אפשר לעשות עם זה? הסדנה אפשרה לנו ליישם את הידע, להבין אותו באמת ולהכניס אותו באופן קבוע ליום יום שלנו”.

בבסיס התפיסה שלנו עומדת האמונה כי סדנה זו, הניתנת לאורך שלוש שנות לימודי התלמיד בתכנית, תעזור לחזק את הסמכות ההורית, תאפשר להורה להיות גורם מיטיב, יציב וברור בחיי הילד. ההורה יוכל לאפשר לילד לחוות את חזקותיו ולהבין כי הלקות שלו היא רק חלק ממנו, וניתן להתמודד אִתה.

התכנית ‘ללמוד מחדש’, המיועדת לילדים עם קשיי קשב וריכוז ב”שער – כל ישראל חברים”, פועלת כיום בשלוש עשרה חטיבות ביניים ברחבי הארץ ונותנת מענה ליותר מ-300 ילדים ו-500 הורים. תודות נתונות לשותפות עם הקרן לילדים ונוער של הביטוח הלאומי, לאיזבל פרידמן, קרן ‘לדרום’ של גזית גלוב, רשת ‘דרכא’, עיריות ומועצות מקומיות ותורמים פרטיים שנרתמו לנושא.

 * כל השמות בכתבה בדויים.