אחריות חברתית

  • הכותב/תד"ר יהודה מימרן
  • התפרסם בכנס היסוד של ממזרח שמש
  • בתאריך1999

דברי הפתיחה של יהודה מימרן מנהל (1999-2005) המרכז למנהיגות יהודית חברתית 'ממזרח שמש' בכנס היסוד.

היהדות נותנת מקום מרכזי ביותר, אולי מכריע לערכים החברתיים. מרכזיות זו באה לידי ביטוי: בריבוי המצוות הקשורות ליחסים שבן אדם לחברו, בדברי הנביאים המוכיחים נגד פגיעה בזולת - בגוף, בנפש וברכוש ותובעים להיות קשובים למצוקות הזולת, ודרך הבולטות של ערכים אלה בחיי המעשה של קהילות יהודיות בגולה, עד לפני כמה עשרות שנים.

אין כמעט אנשים הטוענים שאין זה ראוי לעזור לזולת, למנוע עוול, או לבסס חברה על צדק ויושר. למרות ההסכמה הכמעט גורפת למרכזיותם של הערכים החברתיים הרי שהמציאות החברתית, שאנו חיים בה, עומדת בניגוד צורם לערכים אלה.

  • הכותב/תד"ר יהודה מימרן

מרכזיותן של מצוות בין אדם לחברו במסורת היהודית אינה מוטלת בספק: לא תעמוד על דם רעך, עזוב תעזוב עימו, ואהבת לרעך כמוך, לא תעשוק שכר שכיר, והדרת פני זקן, בפני עיוור לא תשים מכשול, חרש לא תקלל, ואהבת את הגר, יתום ואלמנה לא תונו, מבשרך לא תתעלם, פתוח תפתח את ידך, וחי אחיך עימך, לא תשיג גבול רעך, השבת אבידה- כל אלו הם חלק קטן ממצוות עשה ולא תעשה שבין אדם לחברו.
יחד עם זאת, רווחת בקרב צבורים רבים תפיסה מצומצמת של מצוות בין אדם לחברו. לרוב הן נתפסות כחובות של אדם פרטי אחד כלפי אדם פרטי אחר ("חברו") ה"חבר" יכול להיות חולה, זקן, יתום, אלמנה, עני ועוד. תפיסה מצומצמת זו, נובעת בחלקה, משום שבמסורת היהודית עצמה יש עיסוק רב בעני ופחות בתופעת העוני,

  • הכותב/תד"ר יהודה מימרן

הקמת המרכז למנהיגות יהודית- חברתית "ממזרח שמש"

זכור לי הרגע בו קיבל המונח "יהדות חברתית" קיום עצמאי. ישבנו דני דניאלי (אז מנהל פרויקטים) ואני, במשרדי קרן אבי חי. דני הרים את ראשו מתוך הדו"ח התקופתי אותו הגשתי, אחד מני מספר דוחות במסגרת שנת המחקר שלי (1999). הוא הביט בי ואמר "יהדות חברתית... זה מוצא חן בעיני" ברגע זה המונח התקבע ונפרד מהטקסט אותו כתבתי אל החיים עצמם. הייתה זו פעם ראשונה ששמעתי מישהו אחר, חוץ ממני, משתמש בביטוי זה. אפילו לי הוא נשמע אז מעט זר ומאולץ. את הרגע המדויק שבו הבנתי שאני יכול לבטא רבות מתפיסותיי היהודיות תחת השם של 'יהדות חברתית', לא חוויתי כרגע מרגש או כרגע בכלל.

  • הכותב/תד"ר יהודה מימרן
  • התפרסם בארץ אחרת, גיליון מס' 4
  • בתאריך28/06/01

חז"ל עמדו פעמים רבות על מחויבותו של האדם להיות מעורה בחברה הסובבת אותו. תביעה זו באה לידי ביטוי באופנים רבים, בין היתר, גם בביקורת המוטחת ברבן שמעון בן גמליאל כאשר הוא עומד על עיסוקו של הפחמי רק מתוך מראה קורות ביתו המפוחמות ולא קודם לכן: "אוי לו לאותו הדור שאתה נשיאו". היא באה לידי ביטוי באמרתו של הלל "אל תפרוש מן הציבור" ובפרשנות שניתנה לאִמרה זו בהמשך. כך, למשל, במדרש "לקח טוב": "שלא יהי' אדם רואה ציבור בצער ויאמר אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלייך נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חבירו" (שמות ב', י"א). אחד מרבניה החשובים ביותר של טוניסיה בעת החדשה, הרב משה כלפון הכהן, כותב: "גם בהיות האדם בהשקט ובטחה שלום ונחת באוהלו... אל יהיה חושב בלבבו לאמור הנה שלום באוהלי ומאי אכפת לי בזולתי מן אחי או מן העולם כולו" (דרכי משה, פרשת שמות).

  • הכותב/תד"ר דוד ביטון
  • התפרסם בכתב העת 'דעות', גיליון 59
  • בתאריךטבת תשע"ג דצמבר 2012-ינואר 2013

תודעת השחרור המלווה את החכם המרוקני במפגשיו עם המציאות המודרנית מהדהדת בשיקוליו ההלכתיים. רוחות חדשות מאתגרות את תפישת ה'גבריות' וה'נשיות' בעולמו: ההשכלה המודרנית, המעמד האזרחי החדש והשינוי בתפישה העצמית של הנשים. השינויים שחלים ב'נוכחותו' במציאות מאפשרים לו לגלות את 'נוכחותן' של הנשים. החירות החדשה של היהודי המרוקני, גם אם היא מדומה, זוקפת את קומתו ומאפשרת לו לשחרר את הכפופים לו בהיררכיה הקודמת – ילדים ונשים. החינוך נהיה שוויוני יותר, גם ברמה המעמדית וגם ברמה המגדרית. רשות הרבים– ההופכת נגישה בעבורו והוא יכול לצאת ולהיכנס בה ב'ריש גלי', תרתי משמע – מונגשת על-ידו גם כלפי בנות המין האחר.