דרוש שינוי

  • הכותב/ת:יהודה מימרן
  • התפרסם ב:כתב העת דעות גליון 42
  • בתאריך:אייר תשס"ט

על הצורך בחינוך יהודי-מסורתי ראוי

בניגוד לתפיסה הרווחת, החברה היהודית בישראל אינה מחולקת באופן קוטבי ל"דתיים" ול"חילוניים"; ציבור מסורתי גדול מצוי בתווך שבין הקצוות ואינו זוכה לחינוך יהודי הולם. לאור זאת, מתבקשת חשיבה מחודשת ביחס למערכות החינוך הנפרדות ל"דתיים" ו"חילוניים" וביחס למקומו ולאופיו של החינוך היהודי הראוי.

רצף זהויות
התפיסה הרווחת של החברה היהודית בישראל כחברה המחולקת באופן קוטבי ל"דתיים" ו"חילוניים" אינה משקפת את המציאות. רובם הגדול של היהודים בישראל אינם נמצאים בקצה ה"דתי" או ה"חילוני", אלא בטווח הפרוש ביניהם, והם רואים באופן חיובי קשר משמעותי אל המסורת היהודית ומעוניינים בחינוך יהודי משמעותי יותר.

לפיכך, תיאור נכון יותר של החברה היהודית הוא של חברה המורכבת מזהויות יהודיות שונות היוצרות רצף ביחסן אל המסורת היהודית. אחת האוכלוסיות החשובות הממחישות רצף זה היא האוכלוסייה המסורתית, ש-35% מכלל הציבור היהודי בישראל מגדירים את עצמם שייכים אליה. זוהי קבוצה המעורבת הן בעולם הדתי, הן בעולם החילוני, ומשמשת רקמה המחברת בין הקצוות; היא מקיימת שיח עם תמונות העולם האידאולוגיות השונות וממחישה בעצם קיומה את הרב-גוניות של הזהויות בחברה היהודית.[1]

לבד מתיאור קוטבי ושגוי של החברה היהודית כמחולקת ל"דתיים ול"חילונים", הרי שעצם הגדרת הדתיות והחילוניות הנה בעייתית ביותר שכן היא נעשתה בעיקר עניין של השתייכות סקטוריאלית. ערכים כגון כבוד האדם, כבוד הבריות, ערבות הדדית, התעניינות במצבו של הזולת, רגישות, סולידריות, הגינות ויושר, ולמעשה כלל המצוות שבין אדם לחברו - אינם משחקים תפקיד בהגדרת דתיותו של היהודי. מתוך ההתמקדות במצוות שבין אדם למקום עלולה להתפתח תפיסה המטפחת קיום דקדקני ומחמיר של מצוות שבין אדם למקום, אך מזניחה ערכי יסוד יהודיים הקשורים למידות, ליחסים בין-אישיים ואף למעורבות חברתית.

בניגוד גמור לרב-גוניות של הזהויות הדתיות ושל מרכיבי הזהות הדתית, מערכת החינוך בישראל מחולקת לחינוך "ממלכתי-דתי" וחינוך "ממלכתי". החינוך הממלכתי הפך להיות מזוהה עם חינוך חילוני, על אף שלא הייתה זו הכוונה המקורית של ראשי המדינה. אלה התכוונו ליצור זרם שיתקיימו בו זיקות שונות למסורת. במקביל חלו תהליכים של החמרה והקצנה בחינוך הממלכתי-דתי, שהתבטאו במעבר לחינוך תורני ולווו בהקמת מוסדות נפרדים ובהדרה של תלמידים (לרוב מבתים מזרחיים) החוצה. למעשה, הממ"ד במתכונתו הקודמת, ששימש גשר אמיתי בין האוכלוסיות, הולך ונעלם מן העולם ובמקומו מתפתח ומתקבע הממ"ד התורני והדפוס החרדי-לאומי.

כיום החינוך היהודי בשני הזרמים הללו אינו מתחשב בזהותה של האוכלוסייה המסורתית: בחינוך הממלכתי, לא זו בלבד שאין מספיק ביטויים חינוכיים לעולמם המסורתי של התלמידים בתוך החיים הבית-ספריים, אלא שגילויים מסורתיים כגון נשיקת המזוזה, שמירת כשרות, הליכה לבית הכנסת וכדומה, אינם מתקבלים בטבעיות. יתרה מזאת, תוכניות הלימוד ודרכי ההוראה מעוצבות מתוך התכוונות לאוכלוסיית התלמידים החילונית. מיעוט העיסוק בחינוך יהודי בכלל העשייה הבית-ספרית עומד אף הוא בסתירה לזהותם המסורתית של רבים מתלמידי החינוך הממלכתי. המסורת היהודית חשובה לתלמידים אלה ויש להם עניין ללמוד ולעשות יותר, אבל בית הספר אינו רואה חשיבות רבה בחינוך היהודי. קיים פער, חריף לעיתים, בין העולם היהודי בבית ובבית הספר.
בחינוך הממלכתי-דתי התלמידים המסורתיים נחשבים תלמידים לא דתיים מספיק, שעלולים להשפיע לרעה על חבריהם הדתיים.[2] מגמה זו הוחרפה עם ההקצנה בחינוך הממלכתי-דתי, בעיקר סביב תחומים הקשורים לפרקסיס הדתי ולביטויים חיצוניים של הדת. יתרה מזאת, ישנו פער בתפיסת הדתיות עצמה בין התלמידים המסורתיים לאלה הדתיים, ובמקרים רבים האידאל הדתי שהחינוך הדתי שואף אליו אינו הולם את האידאל הדתי של התלמידים המסורתיים. על הרקע הזה ישנן התנגשויות חוזרות ונשנות בין בית הספר ובין התלמיד המסורתי, על נושאים כגון חבישת כיפה, תפילה, לבוש - שלהם ושל הוריהם - ועוד. המגמה השולטת בחינוך הממ"ד (שכאמור הולך והופך לממ"ד תורני) הנה תפיסת הציונות הדתית מבית היוצר של מרכז הרב. אם אנו זוכרים ששיעור נכבד מכלל התלמידים המסורתיים (כ-70%) מוצאם ביהדות ארצות האסלאם, הרי ברור שקיימות תפיסות דתיות נוספות. גם 30% המסורתיים האחרים אינם אמונים על משנת החינוך הממלכתי-דתי.

זרם כלל-ישראלי
ברור כי הן החינוך הממלכתי, הן החינוך הממלכתי-דתי נדרשים לחשיבה מחודשת ולרביזיה ביחסם לתלמידים המסורתיים. בשניהם אין התייחסות מספקת לקהילות המוצא של התלמידים המסורתיים, אין די היכרות עם המורשת היהודית שלהם ואין מודעות מספקת לזהותם היהודית. אולם רביזיה זו צריכה להיעשות לא רק בהקשר של התלמידים המסורתיים אלא בהקשר של החינוך היהודי בכלל, ולא רק על ידי כל זרם בנפרד אלא על ידי משרד החינוך עצמו.
יתרה מזאת, מעבר לכך שקשה לחלוק על הטענה המביכה שהחינוך היהודי אינו נמצא בסדר עדיפות גבוהה במערכת החינוך הישראלית, טענתי היא כי כך הדבר גם בחינוך הממלכתי-דתי. בראש סדר העדיפויות, גם בממ"ד, ניצבים ההישגים הלימודיים, וליתר דיוק - בחינות הבגרות (אין זהות בין השניים, ודי לחכימא...). מכיוון שאני ער לתמיהה האפשרית ואולי להתקוממות של חלק מהקוראים, אומר כי הצבת בחינות הבגרות בתור יעד מרכזי בחינוך הדתי משתקפת בפרמטרים רבים בבתי הספר (בעלי תפקיד, מספר שעות, ההכרעה את מי לקבל ואת מי לא לקבל למוסד וכן את מי להשאיר ומי לא; כמו כן הדברים עולים בסדר היום של בית הספר, בזמן המוקדש לחינוך דתי לעומת הבגרויות, ועוד). אין בכוונתי לטעון כי הבגרויות אינן חשובות או נצרכות, אולם ההתמקדות של בית הספר בתוצאות הבגרויות וה"הנשרה" של תלמידים שיקלקלו את הממוצע הבית-ספרי הן פעולות אנטי-דתיות. לדאבון הלב, גישה זו מקרינה גם על בתי הספר היסודיים - גם בהם ישנה הכוונה רבה מדיי להספק של חומר, להכנה למבחני המיצב ולהישגיות שטחית. על כן נדרשת חשיבה מחודשת ביחס למקומו ולאופיו של החינוך היהודי בכלל המערכת.

לאחר שנים של מחשבה ועיסוק בתחום (אף כמנהל בית ספר דתי) אני סבור שאין מקום לקיומן של שתי מערכות חינוך מקבילות - ממלכתית וממלכתית-דתית. יש לכונן זרם אחד כלל-ישראלי ובד בבד עם זה - להעמיק באופן משמעותי את החינוך היהודי הניתן לכלל התלמידים. רצף הזהויות שהוזכר לעיל והעובדה שרוב ילדי ישראל מעוניינים בחינוך יהודי משמעותי יותר, משמיטים את הקרקע מתחת לחלוקה דיכוטומית ומזיקה בין "דתיים" ל"חילונים". החברה היהודית כולה יוצאת נפסדת מהקיטוב המלאכותי ומההתעלמות מאוכלוסיות רבות המצויות במרכזה. לפיכך ביטול הזרמים הוא גם פתח לחיזוק ולהעמקה של החינוך היהודי בכלל המערכת החינוכית ולהעמדתו בסדר עדיפות גבוה בכלל בתי הספר היהודיים במדינה.[3]
תחת הזרם האחד הכולל יתקיים מגוון גדול של בתי הספר. לשם ההמחשה אפשר לדבר על שלוש קבוצות מרכזיות: "דתיים", "מסורתיים" ו"חילונים", שבכל אחת מהן יתקיימו פרופילים שונים. עם זאת, כמו שאלו המכונים באופן מכליל "דתיים" אינם עשויים מִֵקשה אחת וקיימים הבדלים משמעותיים בתוכם, כך גם לגבי שתי הקבוצות הנוספות, כך שלמעשה לא מדובר על שלוש קבוצות אלא על ריבוי וגיוון של בתי ספר תחת זרם אחד. החינוך היהודי יהיה שונה בכל אחד מהקבוצות בהתאם לקהילות שכל בית ספר ישרת, אולם בכולם תינתן השכלה יהודית ראויה וחיבור משמעותי של המורשת היהודית אל החיים האישיים והחברתיים. קיומו של זרם אחד משותף אין פירושו חינוך אחיד וביטול ההבדלים בין כולם - אדרבא, חייבת להיות הכרה במגוון הקיים ואף בתנאים הייחודיים הנדרשים לעתים לחלק מהם. אולם קבלת תנאים ייחודיים (כגון שעות תפילה, "שעות רב", תגבור לימודי יהדות, וכדומה) לא תותנה בהשתייכות לזרם מסוים, אלא תהיה נחלתו של כל בית ספר על פי אופיו.
בתי הספר צריכים לפתוח את שעריהם לכל המעוניין לבוא בהם ולראות בכך ערך דתי ממדרגה ראשונה. הבידול, ההיפרדות והסלקטיביות הלא-מבוססת חותרים נגד ערכי הדת. כל תלמיד ותלמידה המעוניינים ללמוד בבית הספר צריכים להתקבל וזהותם הדתית אינה צריכה להיות שיקול בקבלתם. אני סבור שגם אין מניעה כי גם בבתי ספר שיינתן בהם חינוך דתי (ובוודאי בבתי ספר שיינתן בהם חינוך מסורתי) ילמדו מורים שאינם מגדירים את עצמם דתיים, ובלבד שיכבדו את אופיו של בית הספר ואת ייעודו. הדבר בוודאי נכון לגבי מורים המלמדים מקצועות מדעיים וכלליים, אך גם לגבי אלו המלמדים את מקצועות הרוח.

חינוך יהודי ראוי
במסגרת מאמר זה קצרה היריעה מלפרט את כל הקשור בחינוך יהודי ראוי. עם זאת, ברצוני לעמוד על כמה מרכיבים מרכזיים בתוך החינוך היהודי שהנם רלוונטיים (בגוונים שונים) לרוב הזהויות הקיימות - ודאי לאוכלוסייה המסורתית, אך במידה רבה מאוד גם לאוכלוסיות רבות מקרב אלו המכונים "דתיים" ו"חילונים". לדעתי, בתמציתיות רבה אפשר לומר כי חינוך יהודי ראוי כולל שלושה נדבכים הכרחיים: היכרות והתמצאות, שייכות והזדהות, הנעה ומחויבות; אלו פועלים בהתאמה במישור השכלי, במישור הרגשי ובתחום המעשה.
היכרות והתמצאות - בכך כוונתי להיכרותו של התלמיד עם המקורות הקלאסיים של היהדות, עם ההיסטוריה היהודית ועם המורשת היהודית על רובדיה השונים, וליכולתו להתמצא בהם ולהשתמש בהם. במאמרו על הגימנסיה העברית כתב אחד העם את הדברים הבאים: "בגימנסיה ילמדו את כל הלימודים הלאומיים: תנ"ך, תלמוד, גם תפילות ישראל וליקוטי דינים, אבל הכול לשם הספרות העברית ולא לשם הדת". כלומר, על אף שמייסדי הגימנסיה שמו להם לחוק "לבלי התערב כלל ביחסי תלמידים אל מנהגי הדת" כלשונו, הם ראו חשיבות בהיכרות עם נושאים אלה. בהמשך הדברים כותב אחד העם: "וכי אפשר שיהיה לו לאדם מושג נכון מתולדות עמנו והתפתחות רוחו, אם אין לו אף מושג כל שהוא מכל אותם העניינים הדתיים שנמנו כאן"? על בוגר מערכת החינוך בישראל להיות בר אוריין במסורת היהודית. למשל, היכולת ללמוד דף גמרא באופן עצמאי היא אחת המטרות בתחום ההשכלה היהודית, בלי תלות בהגדרת בית הספר בתור "דתי" או "חילוני".
שייכות והזדהות - החיבור אל היהדות אינו יכול להתקיים רק ברמה של ידע ובקיאות; התלמיד צריך לחוש שהדברים הללו הם שלו, לחוש שייך לעם היהודי ולהזדהות עם הערכים המכוננים של המסורת.
הנעה ומחויבות - על החינוך היהודי ליצור את ההבנה שהיהדות קשורה לחייו של הלומד ומשפיעה על החלטותיו. המחויבות היא קודם כול ברמה האישית: יהדותי מחייבת אותי ביחס לעצמי, לקרובים אליי, לחברה שלי, לעם שלי ולאנושות כולה.[4]
כאמור, לא אוכל לגעת באופן מספק בכל הקשור לסוגיית החינוך היהודי. בדברים שלהלן בחרתי להדגיש שני עניינים מהותיים לחינוך בכלל ולחינוך יהודי ראוי בפרט: מה שאני מכנה "חינוך יהודי הווייתי", ויהדות חברתית. גם שני העניינים האלו רלוונטיים ומתאימים לרוב החברה היהודית ולשלל הגוונים בחינוך היהודי.

חינוך יהודי הווייתי
לעתים קרובות מדיי מוגדר תפקידו של בית הספר כהכנה לחיים. על אף שיש אמת בטענה זו, היא עלולה להסתיר עובדה מאוד משמעותית שיש לה השלכות חינוכיות קריטיות: בית הספר אינו רק, ואף לא בעיקר הכנה לחיים - הוא גם החיים עצמם. ילדינו מבלים שנים רבות בתחומי בית הספר; יום אחר יום, במשך שעות רבות, אלו החיים שלהם. אינטראקציות בין-אישיות בינם ובין חבריהם ובינם לבין המורים, התרחשויות וחוויות מגוונות, סיטואציות אנושיות שונות - כל אלו הם נחלתם היום-יומית של התלמידים.

טענתי היא כי לא מופנית מספיק תשומת לב לחיים העשירים המתקיימים בתוך בית הספר; העשייה בבית הספר מתמקדת בלמידה, ובדיוק יותר - בלמידה הקוגניטיבית וברכישה של ידע. הטיה זו קיימת כמובן גם בהקשר של חינוך יהודי: רווח עד מאוד הזיהוי שבין חינוך יהודי ובין יהדות כתחום דעת (הוראת מקצועות היהדות והוראת תכנים יהודיים), אך בעיניי החינוך היהודי צריך לכלול גם צד מעשי ואורחות חיים מעבר למרכיבים של ידע ואף של רגש. לכך אני קורא חינוך יהודי הווייתי, המתמקד הן בהוויה הבית-ספרית והן בזהותו ובהווייתו של התלמיד. הוויה יהודית פירושה התנסות חינוכית מקיפה המאפשרת ומעצימה גיבוש של זהות יהודית וביטויים הלכה למעשה של המסורת היהודית בחיים הבית-ספריים. זוהי חוויית למידה מקיפה הפועלת בו בזמן על המישור הקוגניטיבי, הרגשי וההתנהגותי.
הבנת החשיבות של החיים המתרחשים בתוך כותלי בית הספר תכוון אותנו לתובנות ולשאלות חינוכיות חדשות. במקום לשאול שאלות כגון מהם הערכים שאנו שואפים שהתלמידים ילכו לאורם עם סיום לימודיהם, או כיצד היינו רוצים שהם יתנהגו לאחר בית הספר, נשאל שאלות הנוגעות לערכים ולנורמות שאנו רוצים לבסס בתוך בית הספר ולמערכות היחסים שהיינו רוצים ליצור בין התלמידים ובין המורים בתוך החיים הבית-ספריים. לא נשאל רק אילו ערכים אנו רוצים ללמד, אלא מהם החיים היהודיים המתקיימים בבית הספר ועד כמה הם משקפים ערכים מרכזיים מתוך המורשת היהודית? עד כמה יש לתלמידים אפשרות לחוות ולממש את הערכים האלה? מובן שכל בית ספר יענה לשאלות אלו בהתאם לקהילה שאותה הוא משרת ולחזון החינוכי שאותו הוא הגדיר. למשל, אם בית הספר שואף לכך שתלמידיו יכירו את ערך הצדקה ויתנו צדקה, יש לבחון מהן ההזדמנויות הקיימות בבית הספר לנתינת צדקה בפועל - קופה בכיתה, גמ"ח, איסוף מצרכים, אימוץ עניים או מוסדות. באופן דומה, אם ברצוננו לחנך לרגישות ולהתחשבות בזולת, לא נבדוק רק את ההקשר הלימודי של תחום זה, אלא גם אילו הזדמנויות מעשיות ישנן בבית הספר לבטא את הערכים האלה. האם הקשר מורה-תלמיד בבית הספר מבטא רגישות זו? בל נטעה, כל אלו הן שאלות דתיות, ולא נכון לעסוק בחינוך דתי ולהתעלם מהן.
בתור דוגמה לתפיסה זו אפשר להתבונן בחיים הבית-ספריים בבתי הספר הדמוקרטיים: אלו עוצבו על סמך התובנה החשובה שלפיה, כדי שהחינוך הדמוקרטי יופנם ויהיה בעל משמעות יש לעצב את חיי היום-יום בבית הספר באופן שיעודד ויבטא ערכים דמוקרטיים. אין די בהוראת מקצועות הדמוקרטיה השונים כדי שתתפתח אצל התלמיד תפיסה דמוקרטית; על התלמיד לממש בפועל ערכים דמוקרטיים בתוך החיים הבית-ספריים המגוונים.

יהדות חברתית
בעיות החברה צריכות לתפוס מקום הרבה יותר מרכזי בחינוך היהודי. תופעות כמו עוני ורעב, אלימות כלפי ילדים, נשים וזקנים, ניצול עובדים זרים, חוסר יכולת לטפל בבעיות בריאות כראוי - כל אלו הן בעיות דתיות. מלבד העובדה המצערת כי המשקל הדתי המיוחס למצוות שבין אדם לחברו קטן מהראוי, ההתמקדות ביהדות חברתית מתבססת גם על ההבנה שמצוות שבין אדם לחברו נתפסות באופן מצומצם, ויש מקום להרחיב את משמעותן ולתרגמן למציאות של ימינו. לעתים מצוות אלו נתפסות כחובות של אדם פרטי אחד כלפי אדם פרטי אחד אחר - "חברו", וה"חבר" עשוי להיות חולה, זקן, יתום, אלמנה או עני. אין אנו רגילים לפרש מצוות אלה בהקשר רחב יותר, למשל, כמחויבות להתמודד עם תופעות חברתיות כמו עוני או אבטלה, ש"מאחוריהן" עניים ומובטלים פרטיים רבים. אנו מחויבים לתת דעתנו לא רק למצבו של החולה היחיד אלא לשאלת דמותה הרצויה של מערכת הבריאות במדינה; לא רק לבדידותו של הזקן המסוים שאנו מכירים אישית, אלא לשאלות כלליות כמו גיל הפרישה וזכויות הפנסיה.
כאמור לעיל, אין די בכך שבית הספר יעסוק בשאלות של צדק חברתי וילמד סוגיות הקשורות בהן; עליו לפעול לביסוס בית הספר בתור קהילה הנשענת על ערכים של ערבות ושל צדק ומבטאת אותם בחיי היום-יום. העיסוק בנושאים כגון היחס אל הזולת, אל גופו ורכושו ואל כבודו ורגשותיו כחלק מהערך המרכזי של כבוד האדם, צריך להיות שיטתי ומתמשך. נוסף לכך, התלמידים יידרשו לתת ביטוי מעשי של אחריות אישית לזולת בתוך המרכיבים של החיים הבית-ספריים: אחריות וכבוד כלפי התלמידים מהכיתות הנמוכות, כלפי עולים חדשים, כלפי רכוש בית הספר וכלפי חבריהם; אחריות לאיכות הסביבה בבית הספר, לשאלות של בטיחות ומניעת סכנות, להשבת אבידה ועוד. הביטוי המעשי של ערכים אלה יתרחש הן בתוך בית הספר, הן בקהילה הסובבת. החיבור בין אקלים בית-ספרי מיטבי ופעילות חברתית ובין הערכים והנורמות המעוגנים במורשת היהודית (וחלקם הגדול אף במורשת הכללית) הנו נדבך מרכזי בחינוך היהודי.

סיכום
כלל בתי הספר היהודיים צריכים לספק לתלמידיהם השכלה יהודית גבוהה ולצדה סביבה חינוכית המאפשרת מפגש חי ומתמשך עם המסורת היהודית, יחד עם הזדמנויות לביטוי הלכה למעשה של ערכי המסורת, מצוותיה ומנהגיה. העמקת החינוך היהודי והעמדתו במרכז החיים הבית-ספריים פירושם מיניה וביה מעבר מבתי ספר לבתי חינוך. חינוך יהודי איננו רק או בעיקר ידע; כלולים בו חינוך למידות ראויות, אורחות חיים והכוונות מעשיות רבות. הזיקות השונות הקיימות בחברה היהודית אל המסורת צריכות לבוא לידי ביטוי בזהותם ובאופיים של ערכי המסורת ומצוותיה, שאליהם יחנכו בתי הספר השונים. למרות ההבדלים האלה, המרחב החינוכי המשותף והמסד היהודי-החינוכי שכלל בתי הספר יעצבו יהיו משמעותיים ביותר ללכידותה של החברה היהודית ולהמשך קיומה.

[1] על פי שלומית לוי ואחרים, "ישראלים יהודים: דיוקן", אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2002.
[2] כך למשל כותב הרב אליעזר מלמד, מרבני הציונות הדתית, על התלמידים המסורתיים: "הבעיה שאותם הילדים, שגדלים באווירה חילונית, עלולים להשפיע לרעה על שאר התלמידים... ככל שיהיו בבית הספר יותר תלמידים מבתים מסורתיים, כך הצוות החינוכי יצטרך להדגיש יותר את העמדות התורניות. לעומת זאת, ככל שהצוות החינוכי יהיה פחות ברור בהבהרת עמדותיו התורניות, כך יוכל לקבל פחות ילדים מבתים מסורתיים, מפני שהשפעתם תהיה רבה יותר על התלמידים הבאים לדקדק במצוות" (הרב אליעזר מלמד, "חינוך ביחד ולחוד". מתוך אתר האינטרנט של ערוץ 7, 13/05/2007).
[3] למען הגילוי הנאות אציין כי אני משמש מנכ"ל של רשת "מורשה", שאחת ממטרותיה המרכזיות, לצד העמקת החינוך היהודי-החברתי בכלל מערכת החינוך, היא מתן מענה חינוכי הולם יותר לאוכלוסייה המסורתית. המעוניינים ללמוד יותר על הרשת ועל המענים החינוכיים שהיא פיתחה, מוזמנים להיכנס לאתר האינטרנט של "מורשה": www.morasha.org.il.
[4] זוהי דוגמה טובה למרכיבים המשותפים לזהויות השונות. אחד ההבדלים שאפשר שיהיו ביניהן הוא למשל המחויבות כלפי הקדוש ברוך הוא.