מנחים ורכזים

מקום מגורים הוא הרבה מעבר לסביבה פיזית, המספקת הגנה מכוחות הטבע, סכנות ועוד. מערכת הקשרים בין האדם לבין המקום בו הוא חי מורכבת מצרכים פיזיים, רגשיים וחברתיים. מערכת זו מביאה לחיבור רגשי מיוחד שנוצר בין אדם למקום בו הוא גדל ובו הוא חי, חיבור הקיים באופן טבעי לכול אדם בלי קשר לאופי או המעמד הגאו חברתי של המקום. תחושות ההזדהות, השייכות והאהבה של אנשים למקום בו הם חיים אינו תלוי במעמדו הגאו-חברתי של המקום, אבל לעתים קרובות ניתן למצוא פער בין היחס החברתי כלפי אנשים החיים במקום בעל מעמד גיאו-חברתי נמוך וחשים חיבור למקום לבין היחס החברתי להזדהות של אנשים החיים במקום בעל מעמד גאו-חברתי גבוה. הפער ביחס לתחושת השייכות בשל מעמדו הגאו-חברתי של המקום מוביל לקושי של אותם אנשים להסביר את סיבות אהבתם למקום ואף להפנמת התפיסה החיצונית השלילית. הקשר והחיבור הטבעי שיש לאדם עם מקום מגוריו הוא חיבור שמעניק תחושת שייכות, גאווה וכוח לפעול לטובת המקום ויושביו. זיהוי רגשות ההזדהות, החיבה וחיזוק הכוחות המקומיים המהווים את התשתית לרגשות אלה, במקביל לזיהוי תהליכים חברתיים המקבעים את מעמדו הגאו-חברתי הנמוך של המקום, יתרמו לפיתוח המקום, לתחושת החיבור והשייכות של אנשים אליו וליכולת שלהם להסביר אותה.

המודעות של הפרט למצב חברתי שיש בו אי-צדק, חוסר ערבות הדדית ומיעוט דאגה לזולת, גורמת לאנשים רבים לרצות שהמציאות תהיה אחרת, טובה יותר. רצון זה מביא לעיתים לחפש פתרונות אצל גורמים חיצוניים: מנהיגים, תהליכים חברתיים, קבוצות חברתיות שונות ועוד. הצבת שאלות על המציאות החברתית היא זו שמביאה את מי שמבחין בעוולות ומעוניין בתיקון לפנות לאלה שהוא רואה בהם כמסוגלים לקדם תיקון. הפניית השאלות לא רק לגורמים חיצוניים אל בחזרה אל השואל מאפשרת לשואל לבחון את ההדהוד של מציאות מסוימת שאינה מתוקנת בתוכו ותוך כדי התהליך למצוא את התחום החברתי שבוער לו. מעשה חברתי שמונע מתוך בעירה פנימית הוא מעשה שמשפיע בצורה טובה יותר על המציאות ומתקן עוולות יותר לעומק. גישה זו לעשייה חברתית מאפשרת למובילי העשייה להשקיע במקומות ובתהליכים שהם יכולים להשפיע בהם יותר.

רציונל: כפי שנאמר לא פעם, ""מי שיש לו 'איזה למה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך"" (ניטשה). לכן השאלה למה אני עושה את מה שאני עושה? או יותר נכון מתן מענה לשאלה הזו הם שלב הכרחי בכל תהליך אותו אנו מבקשים לקיים.  נעסוק בשאלת ה'למה?' משם ל-'מה?' ורק לבסוף ה'איך'.  נעסוק בשאלת ה'למה?' משם ל-'מה?' ורק לבסוף ה'איך'. לאחר מכן ננסה למצוא תשובות לשתי שאלות מרכזיות: למה אני מחנך/ר"מ? מה הייתי רוצה להגשים? מתן מענה לשאלות אלו יאפשר עיסוק בתתי שאלות פרקטיות שעליהן נבקש להשיב במפגשים הבאים כגון: מהי הדמות הרצויה של ר"מ בישיבה שלנו? ואיך נוכל להוביל תהליך של צמצום פערים והגדלת שוויון ההזדמנויות.

מהי התודעה המנחה אותנו בעבודתנו בכל האמור לגבי צמצום פערים ושוויון הזדמנויות. במפגש זה נחשוף את המחנכות לשאלה לא פחות חשובה ואולי הכי חשובה, מהו המטען התודעתי איתו ניגשת המחנכת לעבודתה? נפגיש את המחנכת עם המושג ""סוכנת שינוי"" ונעמוד על ההבדל בינו לבין המושג ""סוכן חיברות"". ברצוננו להדגיש עם כמה התודעה מכרעת לגבי שאלות חינוכיות ובכלל. למה חשוב לתחזק את התודעה כל הזמן? איך זהותה ותודעתה של המחנכת מעצבת את תפישתה את עצמה קודם כל ולאחר מכן את תלמידיה.

בשיח החברתי הישראלי קיימת חלוקה דיכוטומית – לדתיים וחילוניים. תפיסה זו אינה מביאה בחשבון אנשים רבים בחברה הישראלית המגדירים את זהותם היהודית כמסורתית. האדם המסורתי מוגדר כמי שזהותו היהודית חלקית, סמלית, מבולבלת ונקבעת משיקולים אישיים. אנו מאמינים שהבנת הערך המרכזי העומד בבסיס הזהות המסורתית, שהוא היכולת לראות בכל אדם מישראל חלק מתוך השלם, הוא ערך שיש ביכולתו להביא מרפא לחברה הישראלית השסועה והמקוטבת.

להיות בן בית, זה להרגיש שייך ומוגן, לדעת מהי תחושת שייכות. לאורך השנים הבית עובר התפתחויות ושינויים אך אלה אינם מערערים את שייכותם של בני הבית. היהדות, שאמורה להיות הבית של כולם, נתפסת לעיתים כגורם מפריד שיוצר חלוקה בין בעלי בית ואורחים. הצבה של ערכי הערבות ההדדית והאחריות החברתית כעמוד השדרה של המסורת היהודית מאפשרת לחברה להכיל את המחלוקות והפערים בתוכה, לחזק את זהותו ותרבותו של כל אדם, ולהרגיש בן בית בזהות היהודית ובחברה הישראלית.