מנחים ורכזים

המסורת היהודית מעמידה את לימוד התורה ואת קיום התורה כערכים מרכזיים שלה. לימוד ומעשה נתפסים כעומדים בסתירה זה לזה והשקעה באחד מהם באה על חשבון השקעה באחר. תפיסה זו מובילה לשאלה מי גדול יותר תלמוד או מעשה? ודוחפת להכרעה בשאלה זו. הכרעה בשאלה עשויה להתבטא בהשקעת זמן, כוחות ומשאבים גדולים יותר, אך היא בעיקר משפיעה על ההיררכיה שנוצרת בין תלמוד ומעשה. יצירת היררכיה בין השניים עלולה ליצור היררכיה גם בין בני האדם העוסקים בלימוד לבין אלה העוסקים במעשה ולהדיר אנשים מסוימים מהלימוד ואנשים אחרים מהמעשה. טשטוש הדיכוטומיה בין לימוד ומעשה וזיהוי תהליכי לימוד שיש בהם מעשה ומעשים שיש בהם לימוד תורה מאפשר להרחיב את מעגלי הלימוד והמעשה לקבוצות שונות באוכלוסייה ולצמצם הדרה חברתית מאחד ממעגלים אלה בכדי להמשיך את מרכזיותם במסורת היהודית זה לצד זה.

המודעות של הפרט למצב חברתי שיש בו אי-צדק, חוסר ערבות הדדית ומיעוט דאגה לזולת, גורמת לאנשים רבים לרצות שהמציאות תהיה אחרת, טובה יותר. רצון זה מביא לעיתים לחפש פתרונות אצל גורמים חיצוניים: מנהיגים, תהליכים חברתיים, קבוצות חברתיות שונות ועוד. הצבת שאלות על המציאות החברתית היא זו שמביאה את מי שמבחין בעוולות ומעוניין בתיקון לפנות לאלה שהוא רואה בהם כמסוגלים לקדם תיקון. הפניית השאלות לא רק לגורמים חיצוניים אל בחזרה אל השואל מאפשרת לשואל לבחון את ההדהוד של מציאות מסוימת שאינה מתוקנת בתוכו ותוך כדי התהליך למצוא את התחום החברתי שבוער לו. מעשה חברתי שמונע מתוך בעירה פנימית הוא מעשה שמשפיע בצורה טובה יותר על המציאות ומתקן עוולות יותר לעומק. גישה זו לעשייה חברתית מאפשרת למובילי העשייה להשקיע במקומות ובתהליכים שהם יכולים להשפיע בהם יותר.

בית המדרש הוא המרחב בו מתרחש לימוד התורה והמפגש בין הלומדים אותה. ישנם סגנונות ואופנים שונים של לימוד תורה אשר משקפים את מטרת הלימוד בעיני הלומדים. לימוד שמטרתו ידע, יתנהל בדרך אחרת מלימוד שמטרתו קיום התורה, ולימוד שמתקיים בחבורה שונה מלימוד של אדם בודד. בבתי מדרש רבים לאורך ההיסטוריה היהודית נוצרה העדפה ללימוד שמטרתו העליונה היא ידע. לימוד כזה עלול להזמין תחרות בין הלומדים, מי יודע יותר ומי פחות, וליצור מוטיבציה ללמידה הבנויה על סיפוק ה'אני' והכבוד העצמי. אל מול העדפה זו עומדת העובדה שבבית המדרש היהודי לומדים בחבורה, שמערכת הקשרים וההיררכיה בתוכה דינמית ומשתנה. העמדת החבורה במרכז הלימוד לא כתוצר של מקרה או ככורח המציאות יש בה הזדמנות לשחרר את המתח שעלול ליצור לימוד שמטרתו ידע ולהפוך את הלימוד לתהליך המחייב תהליך אישי של יחסי הכלה ואיכפתיות שבין אדם לאדם. תהליך שיחזק את ההשפעה והרלוונטיות של התורה שתצא מבית המדרש אל החברה שמחוצה לו.

ערך השוויון הינו ערך מרכזי בחברות מודרניות ודמוקרטיות והן מנסות לממשו בעזרת כינון תשתיות ומשאבים המאפשרים שוויון הזדמנויות לכולם כגון מערכת חינוך ממלכתית. למרות מאמצים אלו, בחינה לעומק של אותן חברות בכלל והחברה הישראלית בפרט מגלה חוסר השוויון אינו מצטמצם ואף משעתק את עצמו. תופעות כגון עוני, חוסר השכלה ודימוי עצמי וחברתי נמוך משעתקות את עצמן בקרב אוכלוסיות מסוימות, כפי שהשכלה גבוהה, עושר ויוקרה משעתקות את עצמן בקרב אוכלוסיות אחרות. בחינה של מערכת החינוך, מגלה שהיא מהווה תמונת מראה מדויקת של אי השוויון בחברה, כך שגם בה ישנו שעתוק הישגים בקרב התלמידים בהתאם להישגיהם ומעמדם החברתי כלכלי של הוריהם. לאור עובדה זו, יש לבדוק האם מערכת החינוך, שנועדה להבטיח שוויון הזדמנויות ולאפשר הצלחה בכל קנה מידה לכל אדם, ללא קשר למינו, מוצאו, מצבו הכלכלי ומקום מגוריו, עושה תפקיד הפוך ומשמשת כלי לקיבוע מעמדות. זיהוי המנגנונים החברתיים הסמויים והגלויים שמעודדים שעתוק פערים בחברה לצד יצירת מערכת חינוך המנותקת מהמבנה החברתי ומטפחת תפיסת עולם המאמינה ומקדמת כל ילד יאפשרו צמצום שעתוק הפערים.