מנחים ורכזים

מקום מגורים הוא הרבה מעבר לסביבה פיזית, המספקת הגנה מכוחות הטבע, סכנות ועוד. מערכת הקשרים בין האדם לבין המקום בו הוא חי מורכבת מצרכים פיזיים, רגשיים וחברתיים. מערכת זו מביאה לחיבור רגשי מיוחד שנוצר בין אדם למקום בו הוא גדל ובו הוא חי, חיבור הקיים באופן טבעי לכול אדם בלי קשר לאופי או המעמד הגאו חברתי של המקום. תחושות ההזדהות, השייכות והאהבה של אנשים למקום בו הם חיים אינו תלוי במעמדו הגאו-חברתי של המקום, אבל לעתים קרובות ניתן למצוא פער בין היחס החברתי כלפי אנשים החיים במקום בעל מעמד גיאו-חברתי נמוך וחשים חיבור למקום לבין היחס החברתי להזדהות של אנשים החיים במקום בעל מעמד גאו-חברתי גבוה. הפער ביחס לתחושת השייכות בשל מעמדו הגאו-חברתי של המקום מוביל לקושי של אותם אנשים להסביר את סיבות אהבתם למקום ואף להפנמת התפיסה החיצונית השלילית. הקשר והחיבור הטבעי שיש לאדם עם מקום מגוריו הוא חיבור שמעניק תחושת שייכות, גאווה וכוח לפעול לטובת המקום ויושביו. זיהוי רגשות ההזדהות, החיבה וחיזוק הכוחות המקומיים המהווים את התשתית לרגשות אלה, במקביל לזיהוי תהליכים חברתיים המקבעים את מעמדו הגאו-חברתי הנמוך של המקום, יתרמו לפיתוח המקום, לתחושת החיבור והשייכות של אנשים אליו וליכולת שלהם להסביר אותה.

בחברה המערבית שותפות הנשים במרחבים הציבוריים הולכת ומתרחבת, תהליך שהמנוע המרכזי שלו הן תנועות נשים שמטרתן ליצור שינוי חברתי. שותפותן של נשים במעגלים החברתיים מעוררת את הרצון להיות שותפות גם במרחבים ציבוריים של החיים היהודיים. בחברה המסורתית והדתית בישראל מתרחשים בשנים האחרונות תהליכים של הקצנה דתית שאחד התוצרים שלהם הוא הדרה של נשים מהמרחב היהודי הציבורי בטענה ששותפות שלהן במרחבים אלה היא פגיעה בהלכה. תהליכים מנוגדים אלה גורמים לתנועות מגדריות במרחב היהודי לדחוף לצמצום הפער בדרכים רדיקאליות שעלולות לפגוע במשפחה ובקהילה ובערכים המרכזיים שלהן. זיהוי מסורות שמאפשרות לנשים שותפות במרחב הציבורי היהודי והבנת מרכזיותה של המשפחה בבניית חברה מתוקנת מאפשרים להניע תהליך של שינוי במעמדן של הנשים מבלי לפרק מסגרות ערכיות אחרות.